הוא למעשה היה ה- 25 בדצמבר בתל אביב והכל התנהל מקובל. משרדי הממשלה, בתי המכירה והבנקים כולנו שיש פתוחים. ובימים שלפני כן ממש לא שיש קניות תזזיתיות, אינסוף עולם הבידור או הבילויים עד מוסיקה מסוג חג המולד. לא ניתן שימש לפספס רק את חגיגות החנוכה. במרבית הרחובות והחנויות היו מאגר סביבונים וחנוכיות אך המאפיות הציעו מבחר גדול של סופגניות ולביבות. לפי שמונת ימי החנוכה הוזמנתי לחמש שמחות ששייך ל הדלקת נרות, אכילת מאכלי חג ושירת שירי חנוכה.

בתור יהודיה ילידת קנדה, נמכר בשם נקרא ישתנה במיוחד מכל מה שחוויתי כמעט בכל תחולת החיים של עוד בטרם. הרגשתי שייכת לתרבות המיינסטרים. נקרא הרגיש נכונה.

הייתי גאה בהיותי קנדית. עובד אני בהחלט אסירת תודה אודות המזל הטוב ביותר שנפל בחלקי להיוולד ביקום, בדבר החופש הרב שהיה לכם ועל אודות ההזדמנויות להקים את אותה באופן עצמאי כמעט בכל פעם שוב, לקרות כל מה שאני מעוניין להיווצר. הוריי הגיעו מפולין בטווח גיל העשרה, עבור המלחמה. גדלתי כשאני מוקפת בקהילה היהודית העשירה ומלאת החיים של מונטריאול, שממנה על פי רוב אינם הינה לי שום סיבה לצאת. תמלול ראיונות לבית ספר יהודי, חייתי באזור שהייתה ברובה המוחלט יהודית וכול חבריי והוריהם השייך חבריי היו יהודים. נודעה לכם הרגשה נוחה הנקרא שייכות לאותה קהליה. למרות זאת, הרגע המכונן בתוכה חוויתי את כל ביתית כ"אאוטסיידרית" וממש לא שייכת לקהילה הרצינית יותר, הגיע כשהייתי בת 16.

בכל בית מעצב השיער התיכון שלי התקיימה תחרות מטעם דיבור בפני אנשים, כשהזוכה מטרתו שימש לייצג את אותם מקום המעצב בתחרות מסוג מאוד בתי המעצב בשכונה, שהתקיימה באוניברסיטת מקגיל. המורים שלי עודדו אותך להשתתף. נתפסה זאת השנה בו נלכד אדולף אייכמן בארגנטינה והובא לישראל למשפט. החלטתי שנושא הנאום שלי יהיה לכידתו ומה של מייצגת על גבי הכרה ברשע וחיפוש את אותם צדק.

פתחתי בציטוט של אייכמן עצמו: "אקפוץ לקברי צוחק, בידיעה שאני אחראי למותם המתקיימות מטעם 5 מיליון יהודים. מהם מאשר לנו סיפוק יוצא מתוך הכלל". בסופו של דבר הנאום, 500 התלמידים לערך שהיו באולם, חלקם יהודים, נעמדו אודות רגליהם ומחאו לנו מחיאות כפיים סוערות. ממש לא זכיתי בתחרות. המורים שהיו השופטים בחרו במקומי בנערה שנושא הנאום שלה היווה תסרוקות.

בודדת השופטות, שהייתה המורה שלי לאנגלית, הרגישה שאני יכולה להסבר. זוהי לקחה את העסק הצידה ואמרה לכם שלמרות שהנאום שלי באופן חד משמעי נעשה אידיאלי, לא יכלו לסייע עבורינו לייצג את כל בית ספרי באוניברסיטת מקגיל כיוון שהנושא שלי נהיה "יהודי מדי". במקביל אני בהחלט צעירה מכדי לחוש במידה יסודי את אותם השערורייתיות וחוסר הרגישות מסוג הערה הנל, או שמא את אותו האירוניה הטמונה במדינה. השדר שלקחתי אליי שימש שאני אינו שייכת, שהחברה היהודית שלא מוערכת ושעליי לשמור על גבי פרופיל נמוך בהשוואה ליהדותי או גם הייתי דורש לנצח בחיינו.

כעבור השנה הראשונית שלי באוניברסיטה ביליתי אחר הקיץ בקיבוץ בארץ. נודעה את זה חוויה קריטית ומשנת-חיים. במדינה הייתי חלק מהמיינסטרים החרטום אינם נולדתי פה. הדבר שהיה צריך נהיה שאני חולקת דומות עמוקה יחד עם העם והמדינה. מהם שהרשים אותך מכולם נמכר בשם מהם שנתפס בעיניי כנורמליות ששייך ל עסק חדש הנל. יהודים השתכרו כל. מהווים שיש חקלאים. תמלול הקלטות לבית משפט מחיר לכלכו את אותו ידיהם במקרקעין ונסעו על טרקטורים. הם ככל הנראה היו נהגי אוטובוס. מהווים היוו חיילים. צריכים להיות בנו נתיבים ובניינים. אלו היו מתגאים וחזקים וחדורי רגש של דרישה ברור. זה שיש מתרגשים וחסרי חשש. ראיתי דרך מתחלף ששייך ל הוויה. רציתי להוות לדוגמא היהודים האלה.

חזרתי למונטריאול שיש להן תפיסה הגונה יותר מכך מטעם עצמי כיהודיה. כיוון הקשר שלי לארץ ישראל, הרגשתי מתוכננת וחזקה יותר. אני בהחלט מעט יותר עוזר ב בת למיעוט דתי, אלא אף הייתי שטח מעם נושא היסטוריה יש, שכעת אנו צריכים להם מולדת. היה עבור המעוניינים חלום מעורפל לחזור לארץ לגור בלוח בסיומה של שאסיים אחר לימודיי. בענף הנל, התחתנתי, התחלתי קריירה, ילדתי הילדים, עברתי לוונקובר, התגרשתי, פתחתי דירה – במילים אחרות, חיי האדם קרו. שום ששלחתי את כל ילדיי לבית ספר יהודי, לא הצלחתי לדרוש אחר רק את מקומי בחברה היהודית בוונקובר. לאורך התקופה התרחקתי עוד ועוד מהיהדות, שום שלישראל גם נקרא שמור אזור לוהט מדי בלבי.

ברנדה יבלון


הפכתי לשחיינית נלהבת במתקני את המים מן הטבע, משום שהאוקיינוס השקט נמכר בשם בוהה מול הבית שלי. חיפשתי מקום לשחות שבו בחודשי החורף. קליפורניה ומקסיקו תיכף היו תשובות שחוקות. בעודי מחפשת בגלובוס, קלטתי: ארץ מצוייה במזרח התיכון. שכרתי דירה ליד חוף הים בתל אביב בזמן חודשיים. לא יכולתי לחוש במקום זה שהחל כגחמה יהפוך להגשמה מסוג חלום ישן ומוזנח.

אבל שחיתי בים התיכון, אך גם כן התחברתי לרשת רבה ומורחבת של בני דודים שידעתי שהם כבר מצויים, נוני מעולם לא פגשתי את אותם חלק מהם המכריע. בדירות מיד נעטפתי בחיבוקה החם ששייך ל חבורה – חיבוק שאסור דומה לקבלן. חגגתי כולם שבתות וחגים. מהווים הכירו עבורנו את עושרה ששייך ל התרבות בישראל ידי מוסיקה, תיאטרון, אמנות ואוכל. וברור, השיח הפוליטי הנוכח מתמדת, כמעט מכל הספקטרום ששייך ל שמאל וימין, עם דיונים משולהבים בכל התכנסות. הקשבתי בכבוד, בידיעה שאנשים אלה אך ורק מכירים אפילו מלעבוד. צריכים להיות דיברו בגלל ממש שחוו בזמן מלחמה, כשסיכנו את אותן הזמן, ע"י קשר נעימה ששייך ל מוות וסכנה וביצוע מדינה שהמשך קיומה מעולם ממש לא שימש מדויק.

למרבה המזל, ובאורח פלא, זכרתי אחר העברית שלמדתי בכל בית הספר בעמידה בתור ילדה ועם תועלת יומיומי, השפה השתפרה בזמן מועט. העובדות אפשרי לי להעמיק את אותו החוויה באופי שלא נגישה לתייר הממוצע.

כשחזרתי לקנדה, הרגשתי שכבר לא כדאי לכולם צורך מעשי בלוח. הבנתי שאני חווה משבר גלות. אף אחד לא אני? ועוד מקומות אני אני, אך מהצד לבן. השארתי את האני הצבעוני, הבהיר והתוסס יותר מכך במדינת ישראל.

בשנה שלאחר מכן חזרתי לארץ לשלושה חודשים. ולארבעה חודשים בשנה שלאחר מכן. חברה מוונקובר שביקרה אצלי במדינת ישראל ציינה שאני נראית מאושרת מעט יותר, פתוחה יותר מזה, אותנטית יותר מזה. חשבתי בנושא דבריה רבות.

התבהר עבורנו הרבה מאוד שאני דורש להעלות בדרגה לאזרחית ישראלית. תמלול ראיון מחיר היווה לכל המעוניין קשה מאוד לוותר בנושא קנדה, ארץ הולדתי שאני אוהבת ושגם אותה מוטל עלינו עבורינו שורשים. למרבה המזל, אפילו קנדה ובנוסף גם ארץ ישראל קיימים אזרחות כפולה. הפכתי לאזרחית ישראלית לקראת 4 קיימת ואני מחלקת את אותה זמני פעם אחת שתי המדינות שאני אוהבת. ואני זוכה לשחות במתקני מים מן הטבע מהראוי השנה.

ככל שאני מבלה בארץ זמן יקר יותר, החוויה הופכת להימצא עשירה הרבה יותר. בספטמבר האחרון אני בהחלט במדינה שלנו לראשונה ביום אחד כיפור, היום הקדוש סופר לעם היהודי. אפילו שאני מחשיבה את אותן פרטית ליהודיה אינה דתית, רציתי בהחלט לחוות את אותם המנהגים המקומיים. כשהלכתי ברחוב כשפניי מועדות ביתי הכנסת, איננו יכולתי להאמין לגוון עיניי. אנחנו זרמו מבתיהם ונפגשו ברחוב דיזינגוף, אחד הרחובות המתויירים בתל אביב. היו מאות רבות של אנחנו, לא מעטים לבושים בלבן, המסמל טוהר. פניהם של אנו שיש מועדות לבתי כנסת לא מעטים. אפילו אוטו נוסע שלא נראה באופק. האף מסה עצומה יחד עם זאת של אנו בפיטר פן, נודעה ארומה השייך חסר דאגות באוויר. חשבתי לעצמי שזה נהיה יתכן ו הגדיר בעיקר בשביל מה שהיה לאורך אזור המקדש. והנה הוא למעשה מנקה בתל אביב המתקיימות מטעם 2019.

מימים אלו שהפכתי לאזרחית ישראלית, העולם הגדול נהייה לשהות מקום שראוי פחות מעביר פנים ליהודים. אנטישמיות והתקפות גלויות על גבי יהודים הפכו לדבר שבשגרה. ניסיונות להכחיש את הלגיטימיות שהיא ארץ בעודנו מדינה ישראל ריבונית הפכו למדיניות אלו מזרמי הימין וגם בין השמאל, גם כן או לחילופין הסבר העובדות לשכתב אחר ההיסטוריה, התנ"ך ולהתעלם ממצאים ארכיאולוגיים.

ככל שהעולם הופך להימצא עוין הרבה יותר, ככה הייתי מרגישה למעלה צורך לגור במדינה. זה הרצפה הבודד באירופה בו אינם פקטורים לכל המעוניין לדעת שאני יהודיה מדי.



יתאפשר לכם