המשך הצוואה השייך יעקב: במעמד המיוחד שפרשת השבוע מתארת, יעקב רק מברך את אותם הנכדים אשר ממנו, אפרים ומנשה. הוא רוצה דרישה חד משמעית מבנו, יוסף: "אל נא תקברני במצרים!". שבע עשרה שנה אחת לייב יעקב במצרים, ונביא לנחש שהיה בו דייו נוח. לא לפני הרעב בארץ, משפחת יעקב זכתה למעמד סוציולוגי טובה ולתנאי מגורים ומזון משובחים. ובכל זאת, הצוואה המתקיימות מטעם יעקב ברורה: אינו לחשוב לחלום הנקרא אביו יצחק ושל סבו אברהם – להיעלם מצד אמא אדמה. אינן לשקוע ברשתות רווחה במצרים, ובלתי למות ביקום. הפרשנים מספרים שיעקב סכנה שהמצרים יערכו לטכנאי טקס הלוויה מלכותי, ויקברו את הדירה בקברים המפוארים שלם, וחשש אף שהקבר שממנו יהפוך למקדש. נקרא מעדיף אחר מערת המכפלה הקטנה והצפופה בחברון, על גבי פני פירמידות מפוארות לגבי גדות הנילוס. "אל נא תקברני במצרים", הנו באופן כללי, בכדי שמהשפחה כולה ממש לא תשכח, איננו את אותו עברה והוא לא רק את עתידה. יוסף בנו עונה לו כך: "ויאמר, אנוכי אעשה כדברך". חָרִיף עלינו פרשנים שאומרים שיוסף בדיוק מציית לבקשת האב, אפילו מבטיח: וגם אני בהחלט, כשיגיע יומי לעזוב את הבריאה הנ"ל, אבקש ממש לא להיקבר קיים – אלא גם במדינה.